בלוג

ערב בחירות 2015 נמניתי על קבוצה של למעלה ממאה אנשי אקדמיה ואמנות, יהודים כולם, שקראו לתמוך ברשימה המשותפת, אשר בסיס כוחה הוא הציבור הערבי בישראל.  השותפות הבין-מפלגתית קרצה לא רק לחברה הערבית אלא גם ליהודים תומכי שמאל שהתמלאו תקווה והשראה מן המהלך. כשלון המרכיבים להתאחד בבחירות לכנסת ה-21 גרם לאכזבה רבה בקרב הציבור הערבי, וגם בקרב התומכים היהודים. נדמה היה כי הפרויקט המיוחד יורד לטמיון.

הרשימה המשותפת נולדה מתוך אילוץ: התעלול הליברמני של העלאת אחוז החסימה עד לסף שהיה עלול לגמד את הייצוג הערבי בכנסת, או אף לחסלו כליל. השיקול העיקרי שעמד לנגד עיניי ועיני חבריי היה, שהפרת המזימה והבטחת ייצוגם של האזרחים הערבים בכנסת הן בגדר תרומה חיונית להגנה על המרחב הדמוקרטי בישראל. קיבלנו הזדמנות להיות שותפים במשהו גדול, חדש ומעורר תקווה, תגובה הולמת לליברמן ולגזענים. כגודל התקווה של 2015, הייתה גדול האכזבה עם קריסת המשותפת בבחירות -2019 א'.

במועד ב', שלושת המפלגות הערביות וחד"ש היהודית-ערבית, המייצגות זרמים רעיוניים שונים, הצליחו שוב לשלב ידיים. הקשר הרעיוני בין המפלגות אמנם רופף, אך הן מאוחדות בסוגיות מפתח הן ברמה החברתית והן ברמה המדינית. לאחר שהבטיחה נוכחות פרלמנטרית נכבדה, הרשימה המשותפת מעבירה לשותפים הפוטנציאליים להגנת המרחב הדמוקרטי מסר, שלפיו חברי הכנסת של המשותפת לא יוכלו למלא את המשימה לבדם, אך שותפיהם לא יוכלו לפעול בלעדיהם.

אך מה לגבי מקומם של תומכים יהודים ברשימה המשותפת? האם בתוך שילוב הכוחות הזה, שלבו חיבור בין בני אותה קבוצה מוחלשת, יכול להוות בית גם לאלו שאינם חלק מאותה הקבוצה? על פניו, אין בעיה. יהודים שוחרי שלום ושוויון צריכים להצביע לרשימה המשותפת. אין בכך פגיעה בזהותם היהודית, אלא מתן ביטוי פוליטי לשאיפה לישראל צודקת יותר, שוויונית יותר, שוחרת שלום יותר.

דוגמה לתמיכה רחבה ברשימה שמייצגת מיעוט לאומי ניתן למצוא במפלגת העמים הדמוקרטית בתורכיה (HDP). מפלגה זאת מייצגת בעיקר את המיעוט הכורדי, אך נהנית גם מתמיכה לא מבוטלת של תורכים שאינם כורדים, המבינים שהענקת שוויון לכורדים תוך מתן ביטוי לזהותם הייחודית הוא אינטרס כלל-תורכי.

עם זאת, אין מנוס מן השאלה אם היהודים תומכי הרשימה המשותפת יהיו בה דיירי משנה או שותפים לכל דבר ועניין. לכל אחת מן המפלגות המרכיבות את הרשימה המשותפת תשובה משלה לשאלה זאת: חד"ש מאמינה בשותפות יהודית-ערבית, ובאופן מסורתי מבטיחה לנציג יהודי מקום ריאלי ברשימת מועמדיה לכנסת. רע"ם ותע"ל כלל אינן נותנות את הדעת לסוגיה זו, ואין להן עניין בגיוס תמיכה יהודית. בל"ד היא בעלת אוריינטציה לאומית ערבית-פלסטינית רדיקלית. בתוכה ולצדה קיימת קבוצה של תומכים יהודים שרעיונותיה קוסמים להם, אך אין לה מחויבות לשותפות יהודית-ערבית. הערוץ היחיד המאפשר שותפות יהודית פעילה בעיצוב דרכה של הרשימה המשותפת עובר דרך חד"ש. השאלה, עד כמה תראה הרשימה בתומכיה היהודים שותפים שווי מעמד או דיירי משנה קריטית להמשכה של תמיכה זו.

התבטאותו של איימן עודה, יו"ר הרשימה המשותפת, לפני שבועיים הייתה לא רק הצהרת כוונות פוליטית אלא גם איתות בדיוק בנושא זה. מי שמבקש שדלתות הפוליטיקה הישראלית יפתחו פניו, אומר גם: הדלתות שלי פתוחות. ואכן, מהלך זה מעורר את אותה התקווה של איחוד המשותפת ב-2015. בואו חברים, אנחנו הולכים לעשות היסטוריה, אומר עודה, ופותח שוב את שערי המשותפת גם בפני הציבור היהודי.

בכנסת ה-20 התנהלה המשותפת באמביוולנטיות כלפי הציבור היהודי. מחד הצהירו מרכיביה שוב ושוב כי הם רואים בעצמם בית גם הציבור היהודי שוחר השלום והשוויון, ומנגד נפלו שוב ושוב בסוגיות מכריעות עבור אותו הציבור בדיוק. זה החל בכשלון הסכם העודפים עם מרצ והסתיים בטונים צורמים בתקרית הסלולארים של ג'טאס. יהודים מתקשים לעכל את זה.

בכנסת ה-20 היו לרשימה המשותפת הישגים לא מבוטלים, בעיקר אם מובאות בחשבון הנסיבות הלא נוחות המלוות את עצם נוכחותה בפרלמנט הישראלי. כמה מח"כיה הפגינו יכולת מרשימה לגבש בריתות אד-הוק לקידום מהלכי חקיקה בתחומי הצדק החברתי, המגדרי והסביבתי, שמשרתים לא רק את האוכלוסייה הערבית אלא מגזרים נרחבים בחברה הישראלית כולה. בראש ההישגים האלה ראוי לציין את מעורבותה הפעילה של הרשימה בקידום תכנית חומש ממשלתית שבמסגרתה יועברו תקציבים ניכרים לפיתוח רב תחומי של יישובים ערביים (החלטה 922). אמנם הישגים אלה הם בבחינת "ניצחונות קטנים", אך משמעותם המצטברת היא שהרשימה המשותפת אינה מתבדלת מן החברה הישראלית. נהפוך הוא, היא חותרת למיצוי השפעתה, בלי לוותר על ייחודם של האזרחים הערבים-הפלסטינים בישראל.

השילוב בין החתירה למיצוי מרבי של ההשפעה לבין מתן ביטוי לזהות הלאומית אינו מובן מאליו. מפלגות הימין חותרות ללא הרף לדה-לגיטימציה של הרשימה המשותפת. השיסוי הברוטלי שלהן מכוון בעיקרו נגד יו"ר הרשימה, איימן עודה, דווקא משום שהוא מייצג נאמנה את האינטרסים של עמו, ובה בעת משכיל ליצור אפיקי שיח עם ציבורים יהודיים נרחבים

לצד הישגיה, הרשימה המשותפת אינה חפה מטעויות. בין הבולטות בהן: הסירוב לחתום, בבחירות 2015, על הסכם עודפים עם מרצ, ההימנעות מהשתתפות בהלווייתו של הנשיא לשעבר שמעון פרס, וההשתהות המביכה ביישום הסכם הרוטציה בין ח"כי הסיעה. טוב יהיה אם יופקו הלקחים, וטעויות אלו לא תחזורנה על עצמן.

  • ד"ר יוסי אמיתי הוא מזרחן, שהיה מנהל המרכז האקדמי הישראלי בקהיר.

הדמוקרטיה היא צורת שלטון קצרת ימים, יחסית. ביוון העתיקה היא ארכה 200 שנה ובעידן המודרני, רק מעט יותר מ 200 שנה. המילה דמוקרטיה נגזרת מתפיסה יוונית קלאסית של ריבונות העם במדינה. בבסיס הרעיון הדמוקרטי עומדת השאיפה שבני אדם יהיו אדונים לגורלם ומשוחררים מכפייה שלטונית עריצה. מונטסקייה טען ש"אפשר לגייס אדם לטובת הטוב הכללי ככל שהוא חש יותר שותף לקביעת החוקים במדינה".

הבעייתיות נוצרת מהעובדה שבני אדם הם שונים ותפיסת הטוב הכללי שלהם שונה, החתירה לשוויון והעדר אפליה בחוק הם בסיס למוכנות להשתתפות בקביעת חוקים, ויוצרת תודעת חירות בצד שוויון.

לשוני בתפיסות הטוב הכללי בין בני אדם יש ביטוי גם לגבי ניסוח השוויון; שוויון בתוצאות? בהישגים? בהזדמנויות? בחלוקת המשאבים? במיצוי היכולות? במימוש זכויות יסוד?

בגלל השונויות הללו יש צורך באמצעים, שיאפשרו הגעה להסכמה בין בני האדם השונים. הדמוקרטיה היא פרוצדורה, המסייעת בפיתוח כלים לחיים ביחד של בני אדם שונים. על פי פרוצדורה זו, החלטה על פעולה מתקבלת בדעת רוב. ההצדקה לפעולה על פי רצון הרוב היא בעובדה שהיא מבטיחה שרוב בני האדם בהיותם שותפים להחלטה, יקבלו אותה בברכה, ויסייעו בקידום ביצועה. המיעוט המתנגד להחלטה הוא משוכה חלשה מדי מכדי להפריע לביצוע החלטת הרוב.

וכאן נחשף עיקר הבעייתיות בדמוקרטיה. מצב היחסים על פיו הרוב הוא הקובע והמיעוט אינו יכול להתנגד, מחזיר את המתח לזירה שבין הרוב למיעוט, שהוא למעשה שוב, בבואת היחסים שבין חזק וחלש. מסתבר שהטענה שהדמוקרטיה מאפשרת לבני אדם חופשיים לממש את זכויותיהם האישיות על פי רצונם, אינה כזו עבור חלק מהמשתתפים בה.

האתונאים הקלאסיים אבחנו היטב את הבעייתיות הזו והבינו שכל סוג של בחירות מותיר חלק מהאנשים מחוץ למעגל ההחלטות הנשאף שלהם, והחברה והמדינה פועלות על פי שרירות הלב של הרוב הדמוקרטי. המיעוט עלול לסבול מהחלטות שאינו מסכים להן, ולא פעם יסבול לכן מקיפוח ואפליה במשאבי השלטון. הפיתרון האתונאי היה בחירת נציגיהם לשלטון (וגם לתפקידי מנהל וביצוע במדינה) בהגרלה. הנבחרים ממלאים בזמן קצוב את תפקידם (באתונה זמן זה היה שנה). האנשים המתמנים לתפקידים בהגרלה אינם חייבים דבר לבוחרים ולסקטורים אלה או אחרים והם יכולים לפעול אך ורק למען הטוב העליון. אריסטו אומר בספרו פוליטיקה "כאשר המשרות הציבוריות מאוישות באמצעות הגרלה נקרא המשטר דמוקרטי; לעומת זאת, כשהמשרות הציבוריות מאוישות בבחירות זוהי אוליגרכיה". 'אוליגוי' ביוונית פירושו – מעטים. לטוענים שפיתרון כזה אינו מעשי, יש להזכיר שאתונה הדמוקרטית גברה, עם משטר כזה, על האימפריה הפרסית האימתנית, ויצרה אימפריה מצליחה שאיחדה תחתיה כ 300 מדינות, ששילמו מסים מסודרים והייתה להן מדיניות מוניטרית אחידה. פרופ' עירד מלכין, חתן פרס ישראל בהיסטוריה, טוען ש"הגיע הזמן להשתמש במכשיר הדמוקרטי המובהק ביותר שהורישה לנו אתונה הקלאסית". גם אם נראה שתפיסת הדמוקרטיה כהגרלת שלטון נתפסת כלא מעשית כיום, חשוב לציין את היתרונות הגדולים שהיא מציעה; חוסר תלות בקבוצת לחץ למיניהן, ותחלופה תדירה (מאד) של נושאי תפקידים לפני שהם עלולים להסתאב.

במצב העניינים הקיים, הפתרונות שנמצאו כנגד דיכוי המיעוט בידי הרוב מנסים כל העת ליצור כוחות שונים כמאזנים לכוחו של הרוב. הפילוסוף הגרמני הגל טען בזכות מלך שאינו חייב דבר לבוחרים, כי הוא נולד לתפקידו, אך בידיו המילה האחרונה על כל דבר, ואז לא נותרת ברירה לפוליטיקאים, אלא להתאים את החלטותיהם לרצונו של מי שיכול לבטל את החלטותיהם. בישראל של היום ממלאת מערכת המשפט את המאזן העליון כנגד ניהול העוצמות של הרוב במדינה. הדמוקרטיה הישראלית היא לכן מאבק מצפוני מגוייס ומתמיד כנגד הרעות החולות, וחתירה מתמדת לשמירה על הפרדת הרשויות ויצירת כוחות מאזנים ללא חסך.

במערכת הקיימת בישראל המיעוט המקופח מצוי בשולי החברה ונידון למצוקה, קשיים כלכליים, מצוקת דיור, מופקרות לחיי פשע, וסכנת ייאוש. מול מצב זה לא ניתן להישאר ניטראליים, ניטרליות תומכת למעשה תמיד באידיאולוגיה הדומיננטית.

מערכת הקיפוח של המיעוט בישראל אינה כלכלית בלבד, היא גם זהותית ותרבותית, מהמיעוט נלקחת גם יכולת ההבעה והתרבות למיניה. פאולו פריירה טען שאחת הדרכים למאבק, של הצד החלש יותר מבחינה כוחנית היא, לצרף למאבק את ההמונים העממיים וזאת במגוון דרכים: דרך ספרות, אמנויות פלסטיות, תיאטרון, תיאטרון קהילתי, קולנוע, מוסיקה, חינוך, ספורט ואמנות עממית. בני אדם המבטאים באמצעים אלה את מצוקותיהם בונים לעצמם מסד בו הם חושפים ונחשפים לבעיות האמיתיות של החברה והשכבות החברתיות אליהן הם משתייכים.

תוך טיפול בדרכי העבודה מול האפליה של הרוב את המיעוט והמצב הייחודי הקיים בישראל קשה שלא לחשוב על התיאור החריף של מונטסקייה במאה ה 17 ברוח החוקים: "על הכובש מוטל לתקן מקצת מן הרעות שגרם. ועל כן אני מגדיר את זכות הכיבוש גם כשהיא הכרחית ולגיטימית, אומללה, המחייבת תמיד תשלום חוב עצום לטבע האדם, חוב שצריך לסלקו".

בחירות חוזרות הן זמן טוב לשאול – למה השמאל הישן נכשל? אם שואלים אותי, הוא פשוט לא מנסה. במקום לבנות כוח שמתבסס על מענה למצוקות האמיתיות של הציבור, מנהיגי האופוזיציה הממוסדת לא רואים מעבר לשפם של עצמם. ברור שהם לא נאבקים באמת על הערכים שלנו, שהם לפעמים מצהירים שהם גם שלהם. ברור שהם לא באמת שמאל.

כשבין ההעלבות הפרסונליות מגיח דיון ערכי, הוא מתקיים רק במסגרת המונחים שהימין כופה: כל אחד מנסה להוכיח שהוא "ציוני באמת", בלי שום סיבה טובה. הויכוח על "המעשה הציוני" מזכיר את הביטויים "למידה משמעותית“, “האחר הוא אני" ושלל ססמאות ריקות מתוכן מתקופת הבגרויות.

לדור שלנו, שנולד עם האינטרנט והתבגר במאה ה-21, לא כל כך קשה להגיד מה לא בסדר כאן: עדיין יש כאן כיבוש של עם שלם, שני מיליון עניים, התחבורה הציבורית לא מתפקדת, ועוד ועוד. גם לא כל כך קשה להגיד מה אנחנו רוצים: שוויון אזרחי ולאומי בין יושבי ויושבות הארץ, ביטול אפליה גזעית, מגדרית, מעמדית ולאומית, הגנה על הקשישים ובעלי המוגבלויות, דיור ציבורי, הגנה מפני פינויים והריסות בתים, הפרדת דת ממדינה. גם את הרשימה הזו אפשר בקלות להמשיך.

מנגנוני ההפחדה שנבנו במשך שנים, מונעים משמאלנים צעירים לשמוע שיש מפלגה שמדברת בדיוק את שפתנו. למה אנחנו חירשים? פשוט כי היא מדברת ערבית. לימדו אותנו להתרחק מערבים. השמאל של דור ההורים וסבא וסבתא רצה לעשות איתם שלום כדי להפטר מהם במקרה הטוב. במערכת החינוך, בתקשורת, בשיח מתלהם, ניסו ללמד אותנו שהם אויבים.

אבל האמת היא, שבשביל לגלות שגם הערבים הם סתם בני אדם, טובים ורעים בדיוק כמו כל עם אחר, לא צריך לקחת שום גלולה אדומה. מי שרואה בעם שלם פראים אויבים – הוא האיש הרע בסרטים של ימינו.

ההתנגדות לכיבוש הצבאי של מיליוני פלסטינים ושחיקת הדמוקרטיה בישראל, שתי המשימות הבוערות ביותר שמונחות לפתחנו, לא מנחות את השמאל הישן. כמו טיפול בפצעים של חולה סרטן מבלי לטפל במחלה עצמה, המפלגות שנחשבות שמאל מסתפקות במאבק בשחיתות או מתמקדות במאבקים של זכויות אזרח, שמתעלמים מהדילמות הבוערות יותר. חלקן חותרת לכלכלה צודקת – אבל רק ליהודים.

יש רשימה אחת שמנהיגיה התנגדו לכיבוש, התייצבו בהפגנות של יוצאי אתיופיה, התנגדו למתקפות על עזה מהרגע הראשון עמדו חוצץ מול בולדוזרים שהורסים בתים, והפגינו שוב ושוב נגד הפקרת הממשלה את פועלי הבניין הנופלים למותם בהמוניהם. קוראים לה הרשימה המשותפת.

אנחנו הצעירים, עלינו מוטלת החובה להביט במציאות, להתנתק מאשליות ישנות ולקחת בעלות על גורלנו המשותף. אנחנו מכתיבים סדר יום, אלינו המנהיגים מתחנפים, ובקרוב נעצב חברה בדמותנו. השמאל הצעיר מחפש בלבו אומץ חדש, שהולך מעבר למוסכמות הישנות, שמתנגד להפרדה הלאומית שמכשירה העוולות.

אם אנחנו רוצים לשנות את יסודות הכלכלה הלא-שוויונית, לסיים כיבוש בן למעלה מ-50 שנה, לנקות את השלטון משחיתות ומסממנים גזעניים וליצור חברה שמתבססת על שוויון זכויות, צדק חלוקתי וחופש ביטוי, אנחנו חייבים להצביע בהתאם. עלינו לא רק להתנגד למי שפועל נגד החלום האפשרי הזה, אלא גם לתמוך בכל הכוח במי שפועל להגשמתו.

הכותב הוא פעיל הרשימה המשותפת, בן 20, משרת בשירות לאומי במרכז לקידום פליטים אפריקאיים (ARDC)

שאלת הדרך, דרך החיים המשותפת – לערבים וליהודים – על הארץ הזו, היא השאלה המבורכת. לעת הזו נדרשת רשימה שיתאספו בה ערבים ויהודים לבשר דרך חיים על הארץ הזו. זו מעלתה של רשימה המשותפת, שהיא קוראת תחילה למאבק משותף בעוולות המשטר. היא היחידה – הנשבעת למאבק בכיבוש, ומתחייבת להתנגד לדיכוי וקוראת לחירות ולשוויון אזרחי לערבים וליהודים, ומציעה מצע לחיים מתוקנים על הארץ הזו.

מדובר כאמור בבשורה על דרך חיים, ועיקרה הוויה אזרחית שוויונית, המשותפת לערבים וליהודים, שתוכל להוות מצע לשכנות טובה בין ישראל לפלסטין. מדובר בוודאי ב"תא ראשון/קדום", שעל מנת כי ינבוט צריך לעבד היטב את האדמה האפורה של הארץ. וכיצד? האם לא נשאל בתוקף להתאספויות של ערבים ויהודים? כי יבואו יחד בלימוד ובתרגום, במשחק ובשירה, ויעמדו יחד בעצרת ההתנגדות, ויעלו כעדה גדולה ביום הבחירות.

כי מה חסרה הארץ הזו? דברים רבים. אך ראשונה ואחרונה היא התביעה לתיקון העוולות ומשאלת החיים הראויים. וכיצד תיווסד? מן המסורות הגדולות של ערבים ויהודים, משיח הביקורת והמחשבה הפוליטית הנועזת. וכיצד תדובר? תדובר בין ערבית לעברית, תדובר בשתי הלשונות. כי מה ביניהן? – שיכול אותיות בלבד, וההבדל השורר ביניהן, האם לא יהווה יסוד לחיים משותפים?

מהם סיכוייה של התאספות זו? כיצד תהווה יסוד לחדשנות פוליטית שאינה כופרת במסורות? כיצד תהיה בסיס לתיקון אזרחי ושוויון מגדרי, שאינם שומטים את לשונות העבר? הרשימה המשותפת לאזרחים ערבים ויהודים בפרלמנט הישראלי היא בשורה – בשיעור עולמי, בוודאי, וחבוי בה מושג הזמן הנקרא "עתיד". ולכן דרך זו – הטריקה (طريقة), היא הקשה ביותר. רשימה משותפת שאלה הם סדריה היא צעד בדרך ארוכה, כאבן פינה בבניין. אך הנכונים לדרך, האם לא ילכו בה היום? הסולידריות הערבית-יהודית היא הנעלם הגדול של העת הזו, זו המשאלה החבויה של דורנו. מדובר בדרך המשותפת, האם נדע לשאול אותה – כראוי?

צור קשר

צור קשר עם מפלגת חדש, אנו נחזור אליי בתוך זמן קצר וסביר

שינוי גודל גופנים
ניגודיות